ארגון העובדים מען: לשים קץ לשערורייה של העסקת עובדים פלסטינים באזור "ניצני שלום" (ליד טול כרם) על פי החוק הירדני משנת 1965

48 שנה עברו מאז כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל, ו-20 שנה מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ולמרות זאת ממשיכים המפעלים ישראלים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טול כרם להעסיק את עובדיהם הפלסטינים על פי החוק הירדני, שנחקק בשנת 1965.

כ-700 עובדים פלסטינים מועסקים בכעשרה מפעלים באזור התעשייה "ניצני שלום" שהוקם לפני כשלושים שנה סמוך לעיר טול כרם – ממש על הקו הירוק. כל המפעלים באזור מקבלים שירותים מישראל, וניהול המקום הוא בפיקוח המנהל האזרחי. בעלי המפעלים הם ישראלים, והכנסת חומרי גלם ומשלוח סחורות נעשים מישראל ואליה. יתר על כן, כדי לעבוד באזור חייב תושב הרשות הפלסטינית לקבל היתר עבודה, שמותנה באישורים ביטחוניים. למרות מציאות זו, שהופכת את האזור לאחד מאזורי התעשייה של ההתנחלויות בגדה המערבית, מתעקשים בעלי המפעלים לשלם לעובדיהם על פי החוק הירדני.

זאת למרות שפס"ד של בג"ץ משנת 2007, המתייחס לגבעת זאב, קובע כי מעסיקים ישראליים במובלעות שבשליטת ישראל בגדה המערבית חייבים להעניק לעובדיהם הפלסטינים זכויות לפי חוק העבודה הישראלי.

בעלי העסקים ב"ניצני שלום" מתרצים את התנהגותם בכך, שמדובר באזור שנמצא מחוץ לריבונות ישראל, ולכן החוק התקף בו על פי האמנות הבינלאומיות הוא החוק שהיה תקף במקום בעת שנכבש על ידי ישראל – קרי השלטון הירדני. וכן שאזור התעשייה "ניצני שלום" אינו התנחלות מוכרזת, ולכן פס"ד גבעת זאב אינו חל לגביו. שני הטיעונים האלו מופרכים מיסודם. ראשית מפני שהאיסור על שינוי סטטוס קיים היה מחייב בראש ובראשונה להימנע מהקמת מפעל בשטח כבוש. מרגע שהקימו את מפעליהם בשטח זה, אין כל תוקף לטענתם שאסור לשנות את הסטטוס החוקי. שנית, ניצני שלום הוא מובלעת ישראלית מובהקת בגדה המערבית שנשלטת על ידי ישראל לכל דבר ועניין.

האבסורד במצב הנוכח ב"ניצני שלום" מומחש בסיפורם של שלושה עובדי מפעל ימית סינון, תושבי טול כרם והסביבה, שהועסקו במפעל במשך 7 שנים, בתנאי שכר ירודים וללא כל תנאים סוציאליים. בשנת 2010 החליטו העובדים לתבוע את מעסיקם בבית הדין לעבודה, ולחייבו לשלם להם הפרשי שכר וזכויות בהתאם למה שנקבע בפס"ד גבעת זאב. בתגובה לתביעה, הם פוטרו בצורה נקמנית על ידי המעסיק, וכך נוספה לתביעתם להפרשי שכר וזכויות, גם תביעה לפיצויי פיטורים בגין פיטורים שלא כדין ללא שימוע. בנובמבר 2013, באופן תמוה ושגוי בעליל, פסקה שופטת ביה"ד האזורי לעבודה, אורנית אגסי, כי החוק התקף באזור הוא אכן החוק הירדני. לא רק שהעובדים לא זכו לתשלום זכויות ופיצויי פיטורים, אלא שבית הדין חייב אותם לשלם למעסיק 20,000 ש"ח שכר טירחה.

שלושת העובדים לא נכנעו. בסיועו של ארגון העובדים מען ומשרד עוה"ד אהוד שילוני הוגש ערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי. הדיון בערעור זה שיתקיים בבית הדין הארצי לעבודה ביום ג' 14.7.2015הוא בעל חשיבות גדולה, משום שלראשונה, מובא לפתחו של ביה"ד הארצי הדיון במעמדו של אזור ניצני שלום.

יתר על כן, לאחרונה נודע כי מספר מפעלים באזור מנסים להקדים תרופה למכה, ומחשש לפסיקה שתקבע אחרת, החלו ללחוץ על עובדיהם לחתום על הודעה, לפיה הם מאשרים את העסקתם על פי החוק הירדני. אחד המפעלים האלו הוא מפעל "טלאל איסוף ומחזור בע"מ", בו מועסקים כשבעים עובדים. לפי דווח שהגיע לארגון מען, בראשית אפריל 2015, החלו מנהלי המפעל להפיץ בין העובדים מסמך,לפיו הם מאשרים שהם זכאים לזכויות לפי חוקי העבודה הירדניים ולא על פי החוק הישראלי. במסמך שהגיע לידי ארגון העובדים מען, הכתוב בשפה ערבית קלוקלת, מופיעה הכותרת – "הסכם על תנאי עבודה". בסעיפים 7,8,9 נכתב, כי העובד מודע לכך שהחוק המחייב באזור זה הוא חוק העבודה הירדני מס' 21 משנת 1960, כמו גם התיקון מס' 2 לחוק זה משנת 1965.העובד החותם מתבקש להצהיר שקיבל הסבר על משמעות החוק, וכי לא יהיו לו כל תביעות או טענות על תנאי העבודה או כלתביעה להחיל את החוק הישראלי במקום. העובד מודיע בחתימתו כי הפיצויים וימיה חופשה המגיעים לו נגזרים אך ורק מהחוק הירדני.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter
Print Friendly, PDF & Email

עמודים: 1 2