רוצות גם לחם וגם שושנים

פורסם בסלונה ב 26.12.2013

מזה 8 שנים אני עובדת בפרויקט נשים וחקלאות של ארגון העובדים מען. אני ממש מרגישה שאני נלחמת נגד הזרם. כמות הפניות אלי מצד נשים שמחפשות עבודה בצורה נואשת, ממש מתחננות שאמצע להם עבודה, עולה בהרבה על מקומות העבודה שאני מסוגלת לפתוח עבורן. רוב החקלאים שאני פונה אליהם אומרים בנימוס – אין לי צורך בעובדות, יש לי עובדים תאילנדים.

בבסיס הנתונים שלנו יש באופן תמידי לפחות 1000 נשים שמחכות לעבודה. השמות משתנים, אבל כמות הפניות רק עולה. אלו נשים שמוכנות לעבוד עבודה פיזית בשמש ובגשם, ובלבד שתקבלנה שכר מינימום. אגב, שכר מינימום אינו בעיה מיוחדת של עובדות החקלאות, כמעט מחצית מהאנשים העובדים בישראל, גברים ונשים, חיים כיום משכר מינימום.

השנה אני מרגישה לחץ גובר של נשים חסרות מקצוע המחפשות עבודה במשרד מען. בעקבות פרסום מודעה שהציעה עבודה בבית אריזה, התחלנו לקבל בממוצע 60 פניות ליום. הן מטלפנות בכל שעות היום והלילה, עד השעות המאוחרות. זה כולל גם הרבה נשים צעירות נשואות עם תינוקות שמחפשות עבודה, וזו תופעה חדשה. בעבר פנו בעיקר צעירות לא נשואות ואמהות לילדים מתבגרים. אני מסבירה את זה בהתגברות העוני והמצוקה הכלכלית.

Waffa_1

מתוך כל מי שפנו הצלחנו להעסיק 130 פועלת בבית אריזה גדול, ועוד נשים ספורות בבית אריזה קטן, וליתר לא היה לנו מענה.

המועמדות לעבודה כולן מספרות כמעט את אותו הסיפור מדוע הן פשוט חייבות לעבוד. הן מספרות שהן נאלצות לוותר על דברים חשובים כמו מזון באיכות טובה, לתקן שניים, לקנות תרופות, לתת לילדים חוגים. הן צוברות חובות ולא מצליחות לשלם עבור החשמל, המים, והארנונה.

אלו שמצאו עבודה מתארות איך המצב הכלכלי שלהן משתפר כשהן עובדות, ואיך החיים שלהן השתנו לטובה, למרות הקשיים – הן מתעוררת לפני 4 בבוקר מכינות את האוכל לארוחת צהריים, מסדרות את הבית, ויוצאות לעבוד.

נשים יוזמות פתרונות יוצאי דופן כדי למצוא סידור לילדים, כי אין מעונות שפתוחים ב- 5 בבוקר. אבל המאמץ לא משתלם אם המעסיק לוקח אותן רק לחודש חודשיים לעונה הבוערת, ואחר כך מפטר אותן, כי הפועלים הקבועים שלו הם התאילנדים, וכאשר כל פעם שיש הצעת עבודה חדשה הן צריכות למצוא סידור חדש.

יש פועלות שעברו מחקלאי לחקלאי 5 פעמים בשנה וכל פעם הן צריכות להתרגל למעסיק חדש, לעבודה חדשה ולמקום חדש. אתם לא יודעים כמה הדבר הזה מתסכל את הנשים, ומכשיל את המאמץ שלהן לצאת לעבודה. רק עשרות בודדות של נשים שהגיעו אלינו נקלטו בעבודות קבועות, והן עובדות בהן כבר מספר שנים.

אם לא מצאתי להן עבודה, הרבה פעמים הן שופכות את הכעס שלהן עלי. הן שואלות בשביל מה להפגין בתל אביב ביום האשה ובאחד במאי נגד האבטלה, אם אף אחד לא מתייחס אליהן?

הניסיון שלנו מראה שכל אישה שנכנסת לעבודה מביאה אתה אישה נוספת הרוצה לעבוד. זה מדבק, ומביא לשנוי חברתי עמוק ואמתי בחברה הערבית. עובדה היא שכאשר יש הצע של מקומות עבודה ושכר ראוי, כמו במקרה של נשים אקדמאיות ובעלות מקצוע, החברה והמסורת לא מונעות מנשים לעבוד.

כיום נשים ערביות מחפשות עבודה לא רק כדי לצאת מהעוני, לא בזה מסתכם העניין. הן רוצות להתפרנס בכבוד, להשתלב בחברה, לצאת מהדיכוי שנדחקו אליו. נמאס להן להיות מובטלות, ובמיוחד לדור החדש של הנשים שרוצות להשתחרר מהבידוד של הבית, מההסתגרות, מהמסורת. הן מואסות בעוני שגורם להסתגרות, לאלימות, ולשחיתות שמתפשטות בחברה הערבית.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter
Print Friendly, PDF & Email

עמודים: 1 2