מוזה ג'אנם: אני מציעה לנשים קודם כל תצטרפי לשוק העבודה, ותלמדי להגיד "לא"

ראיינה – ופא טיארה, מנהלת פרויקט "נשים ועבודה" בבאקה אל-גרביה

מוזה גאנם, בת 47, נולדה בכפר בגדה המערבית. היא נישאה לגבר מהכפר זמר שבמשולש וילדה ארבעה ילדים. מוזה הצטרפה לתכנית נשים ועבודה של מען ב- 2008. בתחילה עבדה בבית אריזה, ובשנים האחרונות היא עובדת ניקיון במכללת סמינר הקיבוצים.

ופא טיארה: איך הגעת למען?

מוזה גאנם: עבדתי בחקלאות באמצעות קבלנים וסבלתי מניצול ויחס גרוע. הם אמנם נתנו לי תלוש שכר אבל הוא היה מזויף, ולא שיקף את שעות העבודה האמיתיות שעבדתי. שמעתי מנשים על ארגון העובדים מען. התקשרתי אליך וופא, והבנתי שהארגון שאת מייצגת מארגן עבודה על פי חוק. מיהרתי להגיע לסניף של מען שהיה ממוקם אז  בכפר קרע. לא האמנתי שאמצא מעסיק הוגן, אבל החלטתי לנסות. לא חיכיתי הרבה זמן, ואת שלחת אותי ועוד 7 עובדות שהבאתי אתי לבית אריזה גדול שהעסיק מאות עובדות. הייתי מאוד מרוצה, ואהבתי את הפרויקט בכללותו. בניגוד לפקידים בלשכת התעסוקה שלא מתעניינים בעובדת כלל זכיתי לאוזן קשובה וליחס אנושי. את הסברת לי שהמטרה הכללית של  הפרויקט נשים ועבודה הוא לתת לנשים מעוטות השכלה כלים להשתלב בשוק העבודה, וכך להוציא את משפחתן מעוני. תמיד נענית לי בסבלנות ובעניין.

טיארה: איך הסתדרת כאם לארבע ילדים וגם כאישה עובדת?

גאנם: קמתי כל יום בשעה שלוש בבוקר, הכנתי לילדים את ארוחת הצהרים. בנוסף הכנתי להם כריכים ותרמוסים לבית הספר. יצאתי לעבודה בחמש בבוקר, עבדתי החל משעה שש בבוקר, לפחות 8 שעות, ולפעמים גם שעות נוספות. זה לא היה קל, אבל המצב הכלכלי היה קשה, הצטברו לנו חובות בגלל התקופות שבעלי לא הצליח למצוא עבודה, ולא היתה לי ברירה. קיוויתי לקבל משכורת טובה.

טיארה: ספרי לנו על השתלבותך בעבודה

גאנם: כשקבלתי את השכר בפעם הראשונה (בבית האריזה), זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לראשונה בחיי קבלתי תלוש שכר ששיקף את שעות העבודה שלי, את הסברת לי את החשיבות של תלוש שכר ואיך לבדוק ולהבין אותו. לא פעם היו קשיים במקום העבודה, או בגלל העייפות, או בגלל בעיות עם מנהל עבודה או עם עובדות אחרות, אבל הרגשתי שאני מקבלת ממען תמיכה והערכה. נאחזתי בעבודה למרות הקשיים, כדי להגן על מקור הפרנסה שלי. תוך חודשים ספורים, המצב הכלכלי של המשפחה השתפר, הצלחנו לצאת מהחובות, אבל העבודה היתה עונתית וכאשר הגיעה סוף העונה הייתי חייבת מיד למצוא עוד עבודה, כדי לא לחזור אחורה כלכלית. עבדתי בבית האריזה שנתיים.

טיארה: האם בעלך עזר לך בגידול הילדים?

גאנם: כמו הרבה גברים, בעלי הוא בעל תפיסה שמרנית לגבי חלוקת התפקידים במשפחה, וכל האחריות לגידול הילדים נפלה עלי. אבל הוא לא התנגד שאצא לעבוד, ומבחינתי דבר זה היה חשוב בפני עצמו. אני חנכתי את ילדיי לעזור לי בבית, הבת טפלה בילד הקטן ושני הבנים האחרים עזרו בבית וחילקו ביניהם את המשימות. אחרי שנתיים בקשתי ממך למצוא לי עבודה אחרת, כי בבית האריזה נאלצתי לעבוד שעות נוספות, והרגשתי שאני לא מבלה מספיק זמן עם הילדים. הצעת לי עבודה בניקיון במכללת סמינר הקיבוצים, וזאת היתה קפיצה איכותית.

טיארה: מדוע?

גאנם: הפכתי לאחראית על קבוצת פועלות שהבאתי במכונית המשפחתית שלי לעבודה בתל אביב, מקום שלא הכרתי בכלל. למדתי שם לדבר עברית וגם לקרוא ולכתוב בעזרת קורס שנתנו לנו ממקום העבודה בניהול של הסטודנטיות. בהתחלה זה היה קשה מאוד, הייתי מאלתרת בכל מיני צורות כדי להתקשר עם ההנהלה והתלמידים במכללה. היום המצב שונה ויש הרבה תוכנות שמסייעות בתרגום. המכללה צרפה אותנו, את עובדות הניקיון, לוועד הסטודנטים במכללה, שהתייחס אלינו מאוד יפה. הם הזמינו אותנו לכמה אספות סטודנטים שבקשו להכיר את עובדות הניקיון. הצגנו את עצמינו בפניהם, הם שאלו הרבה שאלות, ואנחנו בקשנו מהם שיעזרו לנו ויקפידו בתום הלימודים להניח את הכיסאות על השולחנות. התייחסו אלינו כאל כל עובד אחר במכללה, והזמינו אותנו בחופש לטיול בחו"ל עם כל הצוות. אנחנו מצדנו עשינו להם פעילות שנוגעת להכרות עם  האוכל הפלסטיני.

טיארה: מה נתנה לך העבודה מלבד פרנסה? מה היא הוסיפה לך בחיים האישיים?

גאנם: אני אישה פעילה מאד,  אוהבת לזוז ולעשות דברים, והעבודה נתנה לי את ההזדמנות לפעול. היא שחררה אותי לא רק מלחצים כלכליים אלא גם מלחצים חברתיים ונפשיים. בסמינר הקיבוצים הפכתי לאחראית על קבוצת עובדות, נהגתי במכונית באזור שלא הכרתי, למדתי לנהוג היטב, וכל זה חיזק אותי אישית. לפני שעבדתי נאלצתי לבקש מבעלי כסף להוצאות הבית, ולא אהבתי להיות במעמד הזה. כשהתחלתי לעבוד הרגשתי גאה בעצמי שאני לא זקוקה לגבר שינהג עבורי, ייתן לי דמי כיס, או יאפשר לי למלא את האחריות שלי, מעכשיו הייתי עצמאית. העובדה שאני מפרנסת קבועה שנתה את מעמדי במשפחה והיום אני "שרת האוצר" שלנו.

מצד שני מען מלווה אותנו, עומד לצדנו כשיש סכסוך במקום העבודה, מזמין אותנו להשתתף במפגשים שעזרו לנו לארגן את חיי המשפחה לאחר היציאה לעבודה. למדנו על חלוקת העבודה במשפחה, וקבלנו גם חוגים להעשרה, כמו איך לארגן את התקציב המשפחתי, מה הם חוקי העבודה, היחסים בין העובד והמעביד. בנוסף מען גם תמכו בנו בפעילויות מהנות כמו טיולים, יוגה צחוק, סדנאות בנושאי אקלים ועוד. אני מתגאה בחברות שלי במען, ומשתתפת בכל הפעילות שלה. אירחתי בביתי משלחות של מען מחו"ל כדי שיכירו את הפרוייקט של נשים ועבודה ואת התרבות שלנו.

טיארה: האם את מרגישה שהגשמת את החלום שלך?

גאנם: כן ולא. למרות שאני לא מתביישת להיות עובדת ניקיון, אני חולמת לעבור לעבודה אחרת ולהתקדם. זה מתבקש גם מכל התמיכה וההעצמה שקבלתי במען. חלק מהחלומות שלי כבר הגשמתי, כמו למשל בנושא רישיון הנהיגה. רציתי קצת אדמה לזרוע עליה, קניתי חלקה חקלאית, אני שותלת את רוב הירקות והתבלינים בעצמי, כולל סומסום שאני עושה ממנו טחינה, וחמניות לשימוש ביתי. שתלתי בה גם זעתר, שאני מוכרת אותו בשבתות וחגים, בקיץ זעתר יבש, ובחורף פטאיר (פיתה קלויה עם זעתר טרי). אני גם אוהבת לגדל פרחים. בנוסף למדתי ממען על חשיבות ההגנה על הסביבה. נהייתי מודעת ליכולת לייצר חשמל מהאנרגיה של השמש אחרי שהייתי בחוג של מען בנושא, והקמתי מערכת כזאת שמספקת לנו את כל צרכי החשמל בבית, למרות שהיא לא קשורה לחברת החשמל בגלל בעיות עם אישור הבניה. אני גם אוספת את מי הגשם בחביות ומשקה אתם את הירקות. אני מייעצת לכולם שיחזרו לטבע, ולא יאכלו אוכל תעשייתי, כי אוכל טבעי מעודד אותנו לעמוד מול לחצים. השתתפתי בהרבה מאורעות משותפים עם יהודים וערבים, למשל במסיק הזיתים של סינדיאנת הגליל, כאשר הכנתי לכל המתנדבים פיתה בזעתר טרי. בנוסף, אני מגדלת סוס ורוכבת עליו, זה עוד חלום שהגשמתי. יש מי שמבקרים אותי, אבל לא אכפת לי. אני כמובן חולמת שהילדים שלי יתחתנו ויחיו חיים טובים ללא קשיים.

טיארה: האם נתקלת בבעיות משום שאת לא מקומית?

גאנם: גדלתי בכפר סיידה בגדה המערבית, ומשכניי הערבים ספגתי בהתחלה יחס מזלזל. קראו לי "דפאוויה" (מהגדה) כמילת גנאי, וכל פעם שרציתי לקחת יוזמה ניסו להניח בפניי מכשולים כדי לעצור אותי. אבל היום מצבי השתנה. אני חושבת שהחיים זרועים קשיים מכל מיני סוגים, אבל אנחנו צריכים להיות חיוביים. אתן לך דוגמא: הבן שלי סובל מסכרת, אבל אני מלווה אותו, מעודדת אותו, ודואגת למאזן הסוכר שלו, וגם לשלי כי גם אני סובלת מסכרת. הבן שלי משתתף בקבוצת תמיכה יהודית ערבית של קופת חולים לילדים חולי סכרת. הם מארגנים טיולים, ימי עיון, ועוזרים אחד לשני להתמודד עם המחלה ביחד. בעיני כך צריכה לנהוג כל החברה, ובעיקר הנשים בה, לעזור אחת לשניה להתמודד עם קשיים.

טיארה: איך את רואה את הנשים הערביות בחברה שלנו?

האישה הערבייה היא פעילה ואמיצה, אבל יש עדיין הרבה מסורות ולחצים חברתיים שמונעים את התפתחותה. אצל אישה הכול מוטבע במילה "אסור" (ממנוע) או "בושה" (עיב), היא סובלת מביקורת, ואין לה את החירות להגשים את החלומות שלה. חלק מהנשים מוותרות, ויש כאלו שמשלמות את מחיר החירות. אני אישית קבלתי הרבה ביקורות, למרבה הצער גם מנשים. אני מכירה נשים עם אישיות חזקה, אבל מאחר והן לא עובדות, נמנע מהן להגשים את החלומות שלהן, והן אינן זוכות להערכה מהמשפחה. לרוע המזל זוהי המציאות, ומתביישים לדבר עליה.

טיארה: יש לך מה להציע לנשים?

אני מציעה לנשים להצטרף לשוק העבודה, שתתחלנה ללמוד להגיד "לא", כי זה מאוד חשוב. קודם כל צאי לעבוד, תכירי תרבויות נוספות, ואז תפתח בפנייך הדרך להגשים את חלומותיך, או לפחות את חלקן.