הויכוח על הפנסיה – הבעיה אינה בדמי הניהול אלא בניהול עצמו

הויכוח על דמי הניהול של כספי הפנסיה מסתיר את הבעיה האמיתית – העובדה שמאות מיליארדי שקלים של חסכונות העובדים בישראל עברו מאז 2003 מאגרות חוב ייעודיות ובטוחות לידי הטייקונים בצורת אג"ח קונצרניות. אף אחד – גם לא עופר עיני – אינו תובע את הדבר הפשוט והמובן מאליו – כספי הפנסיה הם זכות חברתית בסיסית והממשלה צריכה להלאים אותם מידי הטייקונים המתמוטטים ולערוב לעתיד העובדים

גורמים מרכזיים במערכת הכלכלית והפיננסית בישראל עסוקים בתקופה האחרונה בויכוח גדול סביב נושא דמי הניהול של קרנות הפנסיה. שלושת העיתונים הכלכליים המובילים מעלים שוב ושוב לדיון בחודשים האחרונים את השערורייה של דמי הניהול המנופחים שגובות חברות הביטוח מחוסכי הפנסיה.

אל תוך הקלחת של הדיון הסוער נכנס עכשיו גם יו"ר ההסתדרות עופר עיני שמודיע בראיון בכלכליסט 1.2.12 כי בכוונתו להוביל מהלך של שינוי דרמטי בשוק החיסכון הפנסיוני. לטענת עיני, הוא נמצא מזה זמן במגעים עם גורמים באוצר לרבות הממונה על שוק ההון, כדי להכין את הקרקע לשינוי הן בביטחונות שמבטיחה המדינה לעובדים שחוסכים לפנסיה והן בדמי הניהול המופרזים.

מאחורי הכותרות שמתמקדות בדמי הניהול הגבוהים והשערורייתיים מסתתרת בעיה חריפה הרבה יותר בה אף אחד – גם לא עיני – לא מוכן לגעת. הכוונה כמובן לעובדה שהממשלה התנערה לחלוטין מכל אחריות לביטוח הפנסיוני והפקירה אותו לשוק החופשי וגחמותיו.

הכספים הלוהטים של קרנות הפנסיה

בעבר היו קרנות הפנסיה של כל העובדים בבעלות ההסתדרות, והחסכונות שלהם בוטחו על ידי הממשלה ברמה של 100% והושקעו בפרויקטים שיצרו מקומות עבודה ותשתיות חברתיות. עובדים ידעו שכספי הפנסיה שלהם מובטחים להם, וכי החיסכון משמש בעקיפין לקידום תשתיות שמשרתות אותם.

אולם מאז שנת 1981, ועם השתלטות התפיסה הנאו ליברלית על כל חלקי הממסד הכלכלי והפוליטי בישראל, החלה העברה של השליטה בכספי הפנסיה, שהם מקור אדיר של הון, לשוק הפרטי, תוך מגמה של הסרת ההגנה ורשת הביטחון הממשלתית.

כך, בסדרת החלטות, שהאחרונה והחשובה בהן בוצעה בשנים 2003-2004, הולאמו קרנות הפנסיה של ההסתדרות על ידי הממשלה ומיד נמכרו לחברות הביטוח הגדולות. מהלך זה לווה בצעד של הורדה משמעותית של שיעור אגרות החוב הייעודיות שמבטיחות את ערך החיסכון מ-70% ל-30%. (ועדת בכר)

2003 קו השבר של כספי הפנסיה

מהות הרפורמה בתחום הפנסיה היתה התנערות מוחלטת של הממשלה מחובתה להבטיח את החיסכון הפנסיוני, והפיכת כספי החיסכון של שני מיליון עובדים ויותר לכספי הימורים בקזינו של הבורסה. במקום השקעות בטוחות באגרות חוב ממשלתיות, הועברו הכספים לאגרות חוב קונצרניות בבעלותם של הטייקונים החדשים שהשתלטו על המשק הישראלי. דו"ח שכתבה ועדת חודק (הממשלתית) בשנת 2010, אחרי שהתבררה הסכנה לכספי החוסכים, קבע כי הגופים המוסדיים (קרי קרנות הפנסיה וקופות הגמל) מחזיקים בכ-64% מאגרות החוב הרשומות למסחר בבורסה.

פרופ' צבי אקשטיין – המשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר – טוען ששוק האג"ח הקונצרניות בישראל גדל מאז 2003 באופן דרמטי. בעוד שעד שנת 2003 היה היקפו מהנמוכים בעולם המפותח (כ-2%-3% מהתוצר הלאומי), גדל היקפו בשנת 2007 להיקף של 26%-27% מהתוצר. אקשטיין, שצוטט במאמר של מירב ארלוזורוב (דה מרקר 31.1.12), רמז כי אג"ח החברות בישראל התנפח לבועה לא פחות מסוכנת מה-MBS שהתפוצצה והביאה לפרוץ המשבר הפיננסי העולמי. (MBS הן איגרות חוב מגובות נכסים שנקנו בהלוואות ללא ערבויות והובילו למשבר הסאב פריים בארה"ב בשנת 2008)

תומר זלצר (כלכליסט 16.12.2009) מצביע על קפיצה חריפה עוד יותר. לטענתו, היקף אג"ח קונצרניות בשנת 2003 היה 12 מיליארד שקלים, והוא גדל עד מרץ 2009 לסכום של 150 מיליארד שקלים.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter
Print Friendly, PDF & Email

עמודים: 1 2 3