המאבק בתאונות בניין: העובדים בשטח יקבעו

מאת אסף אדיב. פורסם ב"העוקץ", 1.3.2016. ענף הבניין בישראל מתאפיין מאז שנות התשעים במציאות אנרכית, היעדר כוח עבודה קבוע, כניסה מסיבית של מהגרי עבודה והעסקה באמצעות קבלני משנה. כתוצאה מכך, הבטיחות נפגעת. הקמפיין הציבורי בנושא תאונות העבודה בבניין יוצר מנוף חדש לשינוי המציאות והעצמת העובדים

למאמר בהעוקץ

אוסמה נאטור מהכפר ערערה במשולש איבד את אביו, תאופיק, בתאונת בניין בשנת 2007. האב, בן 64 במותו, נהרג בתאונה שלא היתה צריכה להתרחש. המעקה של הפיגום עליו עמד בעודו עוסק בעבודת טיח התפרק בשל רשלנות קבלן הפיגומים, והוא נפל אל מותו.

אחרי המוות הנורא של אביו החל אוסמה להתרוצץ בין הרשויות השונות כדי להבין מה היו הגורמים למותו של אביו, אולם המשטרה, משרד הכלכלה והפרקליטות סירבו להעביר לו מידע. בשנת 2010, ברגע האחרון, נודע לו על מועד הדיון האחרון במשפטם של שלושת הנאשמים בתאונה: הקבלן הראשי, מנהל העבודה וקבלן הפיגומים של הבניין. כאשר הגיע לבית המשפט גילה לתדהמתו שהפרקליטות הגיעה להסדר טיעון במסגרתו השלושה יודו בגרימת מוות ברשלנות ובתמורה ישלמו קנס על סך 6700 ש"ח כל אחד, בנוסף לשישה חודשי עבודות שרות שנגזרו על הקבלן הראשי.

קשה לתאר את התסכול והזעם שחשו אוסמה ובני משפחתו של תאופיק נאטור המנוח, והם לא היחידים. המקרה הזה משקף את הנורמה בדרך הטיפול של הרשויות בתאונות בניין. לפי נתונים שפורסמו לאחרונה על ידי מרכז המידע של הכנסת, מתוך 184 מקרי מוות בתאונות עבודה בבניין במשך 5 שנים (2010-2015) נפתחו חקירות ב-90 מקרים, והוגשו כתבי אישום ב-11 מקרים בלבד. המשמעות היא ברורה: למעלה מ-90% ממקרי המוות בתאונות בניין כלל לא מתבררים בבתי משפט והאחראים לרשלנות הפושעת ממשיכים בעבודתם כאילו דבר לא קרה. מציאות זו אושרה על ידי רשם הקבלנים שגילה במהלך דיון בועדת העבודה והרווחה של הכנסת החודש כי בעשר השנים האחרונות לא נשלל רשיונו של אפילו קבלן בניין אחד, מפני שבשום מקרה לא הורשע קבלן ברשלנות פושעת, המהווה תנאי הכרחי לשלילת הרשיון על ידי הרשם.

מדי יום נפצעים בממוצע שני עובדי בניין פציעה קשה. בשנת 2014 היו 569 פצועים קשה, מספר המהווה עלייה של 20% לעומת מספר הפצועים בשנת 2011. מדי שבוע או שבועיים נהרג בממוצע עובד בניין, וממוצע ההרוגים לשנה מגיע ל-30 איש. למרות הנתונים המזעזעים האלו, עד לפני מספר חודשים לאיש לא היה אכפת, שהרי מדובר בעובדים ערבים, או בתושבי הגדה המערבית, או במהגרי עבודה מסין ומזרח אירופה.

המאבק נגד התאונות בראש סדר היום

בחודשים האחרונים החל קמפיין ציבורי חסר תקדים בנושא תאונות העבודה בענף הבניין בישראל. משפטנים, ארגוני חברה אזרחית (קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח, רופאים למען זכויות אדם, ארגון העובדים מען) ואנשים הקשורים לענף הבניין, יזמו בנובמבר 2015 את הקואליציה למאבק בתאונות בניין, שהצליחה להעלות את הנושא לדיון ציבורי באמצעות סדרת כתבות בכל אמצעי התקשורת. בהמשך כונסה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לשני דיונים סוערים בנושא, וראשיה אף יצאו בראשית פברואר לביקור פתע באתר הבנייה בו נהרג העובד הפלסטיני אחמד ביראווי בינואר.

הקואליציה הצליחה לחשוף נתונים מעוררי חלחלה על המציאות הקשה בענף הבניין, שאחראית למוות ולפציעות קשות של עובדים. באמצעות הלחץ הציבורי נחשפה ערוותו של מנהל הבטיחות, שמעמיד לצורך מעקב והסדרה של נושא הבטיחות בבניין 17 מפקחים שאמורים לעקוב אחרי 13 אלף אתרי בנייה (ממוצע של 750 אתרים לכל מפקח). בלחץ התקשורת התברר לפתע שקיימים תקנים ל-24 מפקחים נוספים, אך השכר העלוב שמוקצה למפקח, כ-6500 ש"ח ברוטו, ללא פיצוי כספי על הוצאות הרכב הנחוץ כדי להגיע לאתרי בנייה, אינו מאפשר לאייש את המשרות. יתר על כן, בתחקיר של כתב ״הארץ״ נחשפה העובדה שההקצבה לפיקוח על הבטיחות בשנים האחרונות נמצאת במגמת ירידה (ראו כאן וכאן). בין השנים 2014 ו-2015 עלתה כמות אתרי הבנייה מכ-11 אלף לכ-13 אלף, בעוד מספר ביקורי הפיקוח באתרי הבנייה ירדו מ-6325 (בשנת 2014) ל-5020 (בשנת 2015).

התרסקות העבודה המאורגנת בענף הבניין

מצב זה אינו גזירה משמים. בבריטניה, למשל, הצליחו הרשויות, בשיתוף עם ארגון עובדים נמרץ ו-ועד פעיל של משפחות נפגעים, להביא לירידה דרמטית במספר התאונות. לשם השוואה, מספר ההרוגים בתאונות בניין בישראל עמד בשנת 2014 על שיעור הגבוה פי 7 מזה הבריטי: בעוד שבישראל מספר ההרוגים בתאונות בניין הוא 11.53 לכל 100,000 עובדים בבניין, בבריטניה עמד הנתון ההשוואתי על 1.6. בישראל, במקום לראות שיפור באמצעי בטיחות וירידה בתאונות קטלניות, אנו עדים להחמרת המצב.

למרות חשיבותו של ענף הבניין, שמהווה כמעט עשירית מהכלכלה, מתנהל הענף כאילו היתה ישראל מדינת עולם שלישי. אתרי הבנייה מתאפיינים באנרכיה מוחלטת. כל אדם יכול להיכנס אליהם ללא מפריע, אין כל הקפדה על חבישת קסדות, ובעיקר – איש לא נדרש לשלם מחיר על תאונות, מלבד הקורבנות ובני משפחותיהם. עובד שנהרג באתר מפונה לבית החולים, והעבודה ממשיכה כאילו חייו שווים כקליפת השום.

הסיבה הישירה לכך היא תהליך ההפרטה ומיקור החוץ בענף הבניין, במיוחד במה שמכונה ״העבודות הרטובות״, כלומר העבודות המסוכנות של בניית השלד. בעבר העסיקו חברות בניין גדולות ומרכזיות בישראל אלפי עובדים קבועים בהעסקה ישירה, הכשירו אותם בטכנולוגיות חדשות ובנושא הבטיחות. ההעסקה הישירה גם הבטיחה היכרות בין העובדים והפעלתם בשעות עבודה סבירות. מה שמאפיין את ענף הבניין מאז שנות התשעים הוא ההיפך הגמור מזה.

במקום עובדים של חברות מובילות כמו סולל בונה, אשטרום, דניה סיבוס, א. ליבר, א.דורי ואחרים – אתרי הבניין, כולל הגדולים שבהם, מעסיקים בכל אתר עשרות קבלני משנה בחוזים דרקוניים, שהזוכה בהם מתקשה לייצר אפילו אחוז אחד של רווח. מנהלי העבודה הראשיים באתרים אינם מכירים כלל את העובדים ואינם יכולים לפקח עליהם באופן אפקטיבי. לא אחת מגיעים לשטח עובדים חדשים, שמציגים תעודות ואישורים לעבודה בגובה או על מנוף, שניתנו לבעלי מקצוע אחרים, בלי שמנהלי האתר יודעים שמדובר במסמכים פיקטיביים. על הכשרת עובדים ולימוד שיטות עבודה מתקדמות תוך הטמעת טכנולוגיות חדשות אין בכלל מה לדבר.

איגוד עובדי הבניין בהסתדרות לא היה הגורם לשינוי הדרמטי שעבר הענף, אך הוא לא נקט שום צעד כדי לעצור או למתן את ההשפעות ההרסניות שהיו לשינויים אלו על חיי העובדים באתרי הבניין ועל שיעור הנפגעים וההרוגים. בהיעדר גורם מרתיע, הפכו חברות הבנייה הגדולות וארגון הקבלנים לחסרות רסן. כך למשל הם הפעילו לחץ על שר האוצר ועל שר השיכון בספטמבר האחרון להתיר ייבוא של עשרים אלף עובדי בניין מסין, והשרים נכנעו ללחץ. ההחלטה התקבלה בניגוד להמלצות כלכלנים, ולמרות שהחלטות ממשלה רבות משנת 2010 והלאה קובעות שאין לאשר הבאת מהגרי עבודה מארצות שמסרבות לחתום על הסכם בילטראלי שמפחית את דמי התווך. הממשלה הסינית מסרבת בעקשנות לחתום על הסכם כזה, ואף תבעה לקבל 6000 דולר תמורת כל עובד שיגיע לישראל.

בהיעדר השקעה ממשלתית בפיקוח, כאשר תקציבי ההכשרה המקצועית בוטלו, ובמצב בו עליית מחירי הדיור מאפשרת לקבלנים ולממשלה לגזור קופונים שמנים מהענף, תיקון מצב הבטיחות הרעוע של העובדים הופך לבלתי אפשרי. כוח העבודה מפוצל בין קבלני משנה קטנים שמתחלפים, וכל נסיון לאגד עובדים הופך לחלום באספמיה.

למרות חשיבותו הרבה של ענף הבניין, שמהווה כמעט עשירית מהכלכלה, ולמרות הרווחים שמופקים ממנו, מתנהל הענף כאילו היתה ישראל מדינת עולם שלישי נחשלת. אתרי הבנייה מתאפיינים באנרכיה מוחלטת ובאי-שמירה על תקנות הבטיחות. כל אדם יכול להיכנס אליהם ללא מפריע, אין כל הקפדה על חבישת קסדות, ובעיקר – איש לא נדרש לשלם מחיר על תאונות, מלבד הקורבנות ובני משפחותיהם. עובד שנהרג באתר מפונה לבית החולים, והעבודה ממשיכה כאילו חייו שווים כקליפות השום.

העובדים בשטח יקבעו

הקואליציה למאבק בתאונות בניין חותרת לשנות את המגמה ההרסנית הזו, ומכוונת בשלב זה את עיקר מאמציה לחשיפת מידע על תאונות, לשינוי התקנות, וליצירת הרתעה בקרב קבלנים ומנהלים רשלנים שגורמים לתאונות.

יוזמת הקואליציה, המשפטנית הדס תגרי, הגישה לכנסת נייר עמדה בו היא טוענת כי למינהל הפיקוח יש סמכות חוקית לסגור כל אתר בו קרתה תאונה קשה עד לעריכת בדק-בית יסודי באתר ומתן אישור של מפקח להחזרת הפעילות בו, בלי קשר להגדלת התקציבים או מספר המפקחים. לטענתה, שורש הרע הוא הזילות לחיי אדם, המתבטאת בכך שתוך מספר שעות אחרי התאונה ממשיך האתר בו התרחשה התאונה בעבודה כאילו דבר לא אירע. מאבק זה הוא חשוב מאין כמוהו, אך אין בו די. את המאבק להפיכת ענף הבניין למקום עבודה בטוח חייבים להנהיג עובדי הבניין באתרים.

ארגון העובדים מען, שותף מרכזי בקואליציה למאבק בתאונות בניין, פעיל מזה עשור להעצמת העובדים, להגברת המודעות שלהם ולהדרכתם לפעול למען מקום עבודה בטוח. הליווי של מען נתן לאוסמה נאטור את הכוח להמשיך ולצעוק את צעקת עובדי הבניין השקופים. "את אבי אינני יכול להחזיר לחיים, אבל אני חייב לעשות את כל מה שניתן כדי לעצור את העובד הבא שיפול אל מותו", אומר אוסאמה.

המערכה הציבורית המתנהלת כיום נותנת לראשונה הד לזעקת העובדים הנפגעים ובני משפחותיהם. מפעילת המנוף קטי קרקולוב, שהעזה בסוף פברואר לרדת מהמנוף באמצע יום עבודה בשל רוחות עזות ולהמרות את פי המנהלים בשטח, קיבלה רוח גבית מהחשיפה התקשורתית לנושא המנופאים והסכנות הנובעות מפגעי מזג האויר.

הפעילות הציבורית והתקשורתית של הקואליציה למאבק בתאונות בניין פתחה תקווה חדשה לעובדים והיא אפקטיבית וחיונית, אך אין בה די. הקמפיין הציבורי החשוב והאפקטיבי שהחל "למעלה" חייב להתרגם לפעולה של עובדים "למטה", כדי לשנות את  יחסי הכוחות באתרי הבנייה בין העובדים לבעלי החברות. עובדי הבניין חייבים להתארגן, לעצור תהליך של עשרים שנות הרס של ארגוני עובדים ולהתחיל לבנות איגוד חדש ופעיל.

המאבק הזה טומן בחובו שני מרכיבים חשובים של כל מאבק מתקדם בישראל. ראשית, הוא מציב על סדר היום את גורלם של העובדים הערבים – אוכלוסיה הסובלת מאפליה ממוסדת. המאבק למען חייהם וכבודם של עובדי הבניין הוא בעת ובעונה אחת גם מאבק למען שוויון ונגד גזענות. בנוסף, זהו חלק ממאבק חברתי רחב נגד הקפיטליזם החזירי כפי שהוא מתבטא בענף הבנייה; המאבק להציב את החיים והרווחה לפני הרווחים, לספק עבודה הוגנת לתושבים במקום לייבוא כוח אדם זול וחסר זכויות, ולהטיל את האחריות על הנעשה בענף על החברות הגדולות ועל הממשלה. לשילוב בין המאבק הציבורי והמאבק בשטח יש פוטנציאל לקדם אג'נדה שנוגעת לכל אחד מאיתנו – הזכות של העובדים לחיים, לבטחון תעסוקתי, לזכויות סוציאליות ולכבוד אנושי.

 

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter