איך מנהיג פועלים מורחק שנה וחצי מהעבודה ובית הדין שותק

מאת חגי מטר. התפרסם באתר שיחה מקומית בתאריך 16.2.16

חאתם אבו זיאדה איגד את העובדים איתו במוסך באזור תעשייה בהתנחלות. אחרי כמעט עשרים שנה בעבודה, פתאום הוא פוטר בטענות מופרכות. ארגון העובדים פנה לבית הדין, ולמרות שעברה יותר מחצי שנה מסוף הדיונים – החלטה אין, ראש הוועד תקוע בבית, והעבודה המאורגנת משלמת את המחיר

במובנים רבים זהו סיפור פשוט ומוכר עד כאב: עובד ותיק ומנוסה במפעל מחליט לאגד את חבריו לעבודה כדי שיוכלו להגן על זכויותיהם. פתאום, אחרי שנות עבודה ארוכות, נזכר המעסיק שבעצם מדובר בעובד גרוע שצריך לפטר מיידית.

כמו באינספור מקרים בעבר, את הפיטורים של יו"ר הוועד מסביר המעסיק בתירוצים שונים. ארגון העובדים פונה לבית הדין לעבודה, אבל טחנות הצדק טוחנות לאט: יותר מחצי שנה עוברת מאז סוף הדיונים ופסק דין עדיין אין, ומפה לשם העובד – שמקום העבודה היה כל חייו – יושב בבית כבר שנה וחצי ללא פרנסה ראויה. יוזמת התארגנות העובדים תקועה. המעסיק יכול להיות מרוצה.

אבל המקרה של חאתם אבו זיאדה מורכב ודרמטי פי כמה בגלל ההקשר הייחודי שלו: אבו זיאדה הוא עובד פלסטיני באזור תעשייה של התנחלות. ארגוני העובדים הפלסטינים מסרבים עקרונית לייצג עובדים בהתנחלויות, ההסתדרות לא מאגדת פועלים פלסטינים בשטחים, ואזורי התעשייה האלה נותרו שטח הפקר שבו פגיעות בזכויות הבסיסיות ביותר של עובדים – משכר מינימום ועד ימי מחלה ופיצויי פיטורים – הן עניין של שגרה. זאת על אף שחוקי העבודה הישראלים הוחלו על אזורי התעשייה האלה (חוץ מאחד, שבו בית הדין הארצי לעבודה קבע שמותר להפלות בין עובדים פלסטינים לעובדים ישראלים).

התאגדות העובדים שהוביל אבו זיאדה, במסגרת ארגון העובדים הקטן "מען", היא ניסיון תקדימי, ראשון מסוגו (ומאז כבר לא אחרון), לארגן עובדים שחיים בשטח ההפקר הזה, באזור הדמדומים של חוקי העבודה – כמו שמנסחים זאת ב"מען". דווקא לכן שתיקתו הממושכת של בית הדין לעבודה בירושלים צורמת כל כך, יותר מתמיד.

חאתם-יור-ועד-מישור-אדומים-אליפלט

 פגיעה בביטחון המדינה?

אבל נתחיל מההתחלה. חאתם אבו זיאדה, מכונאי בן 45, אב לשישה ילדים, הוא פלסטיני, נתין המשטר הצבאי הישראלי, שגר בכפר באזור שכם. במשך יותר מ-17 שנים הוא היה נוסע כל יום לעבודה במוסך י. צרפתי שבאזור התעשייה מישור אדומים, מרחק נסיעה של עד שעתיים ביום. בכל השנים האלה לא הייתה עליו אף תלונה מקצועית.

לטענת אבו זיאדה ואנשי "מען", מדיניות ההעסקה במוסך הייתה פוגענית ביותר, ולכן העובדים בחרו להתאגד לקראת סוף 2013, בהובלת אבו זיאדה. לדברי אנשי הארגון לקח זמן רב עד שההנהלה הסכימה לשבת איתם למשא ומתן, וגם אז משהתברר להנהלה מה היקף דרישות העובדים החליטו שם לפרק את ההתארגנות.

ביולי 2014 נוצרה להנהלה הזדמנות פז: בזמן המלחמה בעזה, בתקופה של גל פיטורים של עובדים ערבים בכל הארץ, פיטר מוסך י. צרפתי את אבו זיאדה. בתחילה דיברו בהנהלה על עילות כמו איחורים ובעיות משמעת קלות בעבודה, אבל משפנה ארגון העובדים לבית המשפט נולדה שם סיבה חדשה: אבו זיאדה בכלל מפוטר מטעמי ביטחון, הודיעה ההנהלה. איזה טעמי ביטחון? ההנהלה טענה שיו"ר ועד העובדים חיבל בכוונה ברכב צבאי שהופקד במוסך לתיקון, ובכך ניסה לסכן את חייהם של החיילים בזמן מלחמה.

למרות שהטענה נשלפה לראשונה באולם בית הדין לעבודה בירושלים, החליט בית הדין שמדובר בעניין חמור שיש לברר עד תום. המעסיק פנה למשטרה, ועברו ארבעה חודשים עד שגם המשטרה וגם הפרקליטות התרצו שאין בסיס לכתב אישום וסגרו את התיק. בזמן הזה, אגב, נשלל אישור הכניסה של אבו זיאדה לכל אזור התעשייה, כי הצבא שולל אישורים אלה אוטומטית ברגע שאדם חשוד בעבירה ביטחונית – גם אם זו הומצאה על ידי המעסיק רק כדי לפגוע בהתארגנות. כך הורחק מנהיג העובדים מכל האזור ליד המוסך.

הזמן חלף. הסיכומים בתיק בבית הדין לעבודה בירושלים הוגשו ביולי 2015. לפני שבעה חודשים. ופסק דין אין. עורכי הדין של "מען" – איה ברנשטיין, אמיר בשה ומורן סבוראי (גילוי נאות: השניים האחרונים מייצגים גם את ארגון העיתונאים בהליך משפטי מתגלגל בעניין הפיטורים הלא חוקיים שלי ממעריב) – הגישו שלוש בקשות למתן פסק הדין, וכל פעם קיבלו תשובה שפסק הדין יינתן "בקרוב". גם בתגובה לכתבה זו נמסר מדוברות בתי המשפט כי "פסק הדין יינתן במועד קרוב".

צפו: שוטרים מפנים משמרת מחאה של עובדי י. צרפתי, ובהם חאתם אבו-זיאדה:

"הפועלים מחכים שאני אחזור"

בכל הזמן הזה אבו זיאדה מנסה להתפרנס בדוחק כנהג מונית בתוך השטחים, ומרוויח לדבריו כ-40-50 שקל ליום, סכום זעום שפשוט לא מאפשר לו לקיים את עצמו ואת משפחתו. מעבר לפגיעה בו עצמו, העיכוב במתן פסק הדין פוגע גם בכל העובדים במוסך. "מדובר בהליך שבו כל יום שראש הוועד לא נמצא במקום העבודה יוצר עובדה מוגמרת שאפשר לשבור את ארגון העובדים", אומר אסף אדיב, יו"ר ארגון מען.

"אם יש הצדקה לפיטורים – אז בסדר. שבית הדין יגיד את זה. אבל בפועל הדחייה במתן פסק הדין מאוד מקשה לייצר מציאות של איגוד מקצועי, ולמעשה מונעת את זה. אין משא ומתן עם ההנהלה מאז יולי 2014. העובדים בלי ראש הוועד שלהם חוששים ואנחנו לא מצליחים לייצר יחסי עבודה תקינים. ברור לנו שהחלטת בית הדין להחזרת ראש הוועד היא קרדינלית פה".

"הזמן עובר, אנחנו לא שומעים מבית המשפט, ואני על האבנים", אומר אבו זיאדה בייאוש. "אני לא יודע מה לעשות עם הילדים. אין לי איך לשלם על אוכל, על שתייה, ובית המשפט לא מבין את זה. גם במוסך יש בעיות. עובדים מתקשרים אלי עם בעיות בתלושים, מחסור בציוד, פה לוקחים למישהו ימי חופש או מחלה, ואני יו"ר הוועד אבל אני לא יכול לדבר עם הבעלים ולפתור את הבעיות. ועדיין, אני ממשיך לקוות לחזור לשם. כמעט עשרים שנה עבדתי שם וכל הפועלים מחכים שאני אחזור אליהם".

קריאת הסיכומים שהגיש מוסך י. צרפתי לבית הדין, באמצעות עו"ד ירון אלירם, מראה עד כמה אין למעסיק באמת קייס. באופן אבסורדי, החברה פותחת בטענה שבגלל שאבו זיאדה לא עובד במקום כבר שנה וחצי, ומנסה להתפרנס כנהג מונית, אין מקום להחזיר אותו לעבודה. כאילו שהזמן הזה הוא לא תוצר של הפיטורים שלהם והעיכוב של בית המשפט, אלא תופעת טבע. עוד מוסיפים שם שהיתר הכניסה שלו לאזור התעשייה נשלל לכמה חודשים מסיבות ביטחוניות – אותה שלילה שנבעה בדיוק מתלונת המעסיק, שהתבררה כבלתי מוצדקת.

החברה גם מצטטת קטעים מפסק דין בהליך קודם בין הצדדים, קטעים שבוטלו על ידי בית הדין הארצי לעבודה, וגם מאשימה שארגון "מען" הוא ארגון עובדים פוליטי ולא לגיטימי – טענות שגם אותן בית הדין הארצי לעבודה כבר דחה ולכן ברור שבית הדין האזורי לא יכול לקבל. וכך זה נמשך.

מה שמדהים הוא שגם אם הטענות עצמן חסרות בסיס, וגם אם לא בלתי סביר להניח שבסופו של דבר חאתם אבו זיאדה יוחזר לעבודה, ואפילו אם יקבל תשלום רטרואקטיבי על כל התקופה של הפיטורים – עדיין המעסיק פה ניצח. הוא ניצח במסר שהוא העביר לעובדי המוסך, שמי שמוביל התארגנות משלם מחיר יקר, מאבד פרנסה ובקושי יכול להאכיל את ילדיו. הוא ניצח בכך שהרוויח יותר משנה וחצי של שקט, בלי אבו זיאדה ובלי התארגנות.

להפוך את האחריות 

התשובה למצבים כאלה צריכה להיות פשוטה: בשנים האחרונות נקבעו בפסיקה הגנות על התארגנות ראשונית, בחיתוליה, לפני שנחתם הסכם קיבוצי. בין היתר נקבע שאם בדיוק בשלבי ההתארגנות מפוטרים פעילי הוועד – לא העובד צריך להוכיח שפוטר שלא כדין, נטל ההוכחה שמדובר בפיטורים כשרים עובר למעסיק, ונקודת ההנחה של בית הדין לעבודה היא שמדובר בפיטורים שמטרתם לפגוע בהתארגנות.

מה שצריך לקרות עכשיו הוא שבתי הדין ייקחו את המהלך הזה צעד אחד קדימה: שייקבעו שבזמן ההליכים המשפטיים פעיל הוועד צריך להמשיך לעבוד. אם ממילא ההנחה היא שהוא פוטר שלא כדין – עד שהמעסיק יוכיח אחרת – אז כדי להגן על העובד ועל כל ההתארגנות השברירית, שנמצאת בשלב קריטי של חיים או מוות, צריך לבטל את הפיטורים בצו ביניים.

כך היה צריך לקרות במקרה של תני גולדשטיין והאחרים בוואינט, כך היה צריך להיות גם במקרה שלי במעריב (פעמיים), כך כבר עשה בפועל – וטוב שעשה – בית הדין במקרה של ליאור קיי אבישי במעון כלנית. כך היה צריך לעשות במיוחד במקרה של חאתם אבו זיאדה, פורץ הדרך של ההתאגדות הפלסטינית באזורי התעשייה בהתנחלויות. במינימום של המינימום, בית הדין חייב כבר לתת לו פסק דין ולהחזיר אותו עכשיו לעבודה.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter