וואפא טיארה, הפמיניסטית הראשונה של כפר קרע

מאת טל מילר, "ישובי השרון"

לכתבה

ביום בו יצאה לעבוד בחקלאות כדי לפרנס את משפחתה, נפקחו לה העיניים. שם היא ראתה לראשונה את הניצול הנורא, את היחס המשפיל ואת ההתעמרות בנשים הערביות הנאלצות לעבוד בחוסר תנאים מינימאליים. ולמרות "העצות הטובות" שקיבלה, כמו גם האיומים על חייה וחיי ילדיה, היא יצאה למאבק שנמשך עד היום למען שילוב נשים ערביות בעבודה ויותר מכך, כדי להגן על זכויותיהן הבסיסיות. תכירו: וואפא טיארה, הפמיניסטית הראשונה של כפר קרע, האישה היחידה בכפר שבעלה הוא זה שתולה בבית כביסה

כשיכתבו יום אחד את קיצור תולדות הפמיניזם במגזר הערבי, וופא טיארה תזכה למקום של כבוד בצמרת הרשימה. בעידן שבו לכל גורם בעל אינטרס כלכלי במשק יש לוביסט שנלחם למענו, טיארה היא לוביסטית נמרצת ויחידה במינה שנלחמת באומץ כדי להעניק לנשות המגזר הערבי את ההזדמנות לצאת לעבוד ואת הזכות להתפרנס בצורה הוגנת.

 במסגרת עבודתה כאחראית על פרויקט "נשים וחקלאות" מטעם ארגון "מען", המאבק על העצמה נשית הפך עבורה לטבע ראשון, רק שלהבדיל מלוביסטים קלאסיים, טיארה עושה את מרבית עבודתה בהתנדבות. אחוזי הרווח שלה לא מתגלמים בתלוש המשכורת, אלא בשיעורי האבטלה של נשות המגזר. כשהחלה במלאכה לפני כעשור, שיעור האבטלה בקרב הנשים הערביות באיזור המשולש הרקיע לכדי 83 אחוז. מתוך כל עשר נשים במגזר, רק בין אחת לשתיים החזיקו בעבודה. טיארה נשבעה לשנות את זה, והשינוי אכן מתחולל. היום שיעורי האבטלה נעים כבר סביב ה-73 אחוז והיא תמשיך להיאבק כדי להוריד אותם עוד יותר.

"במדינה מפותחת כמו ישראל, הנתון הזה הוא בלתי נתפס", אמרה השבוע וופא במשרדה במרכז "מען" בבאקה אל גרביה. "הממשלה מודעת למצב ומנסה להרים תוכניות לשילוב נשים במעגל העבודה, אבל התוכניות לא מתאימות ולא עובדות בשטח. הן מלמדות נשים לכתוב קורות חיים, אבל אחר כך אף אחד לא עושה כלום עם קורות החיים האלו, כי אין עבודות מתאימות לנשים. במקום להרחיב את מעגל העבודה זה רק מגדיל את מעגל התסכול והייאוש של הנשים ומקשה עוד יותר על ההשתלבות שלהן בחברה. ב'מען' אנחנו מנסים לשנות את התמונה הזו. יש 5,000 נשים שמיוצגות אצלנו, ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לדאוג להן, גם לעבודה וגם לתנאים הוגנים כשהן מתחילות לעבוד".

ניצול מחפיר

טיארה (42) נולדה, גדלה וחיה עד היום בכפר קרע. "את הכוח להנהיג ולהוביל קיבלתי בבית", היא אומרת, דקות אחדות אחרי שיוצאת מוואן "הטויוטה" שלה אותו היא מסיעה במיומנות בכבישי באקה.

"היו לי שמונה אחיות ושני אחים קטנים. בית גדול שבשביל לפרנס אותו אמא ואנחנו היינו צריכות להיות שותפות בעבודה. אחרי שסיימתי תיכון התחתנתי, נולדו לי ארבעה ילדים, אבל תמיד רציתי לעשות יותר ממה שעשיתי. התחלתי להתנדב בבתי ספר, לקחתי חוגים. עשיתי דברים שלא תמיד מצאו חן בעיני הסביבה שלי. אצלנו אנשים רגילים שאם את לא מורה או אחות – את צריכה לשבת בבית. אני מעולם לא קיבלתי את הקביעה הזו".

נקודת המפנה בחייה הגיעה בשנת 2003. בעלה נפצע במהלך עבודתו בחברת "סולל בונה" והמשפחה נכנסה לחובות כבדים. טיארה נאלצה לחפש עבודה. היא החלה לשמש כעובדת קבלן בחקלאות והמציאות שהתגלתה לעיניה סללה את השבילים שיחברו אותה למפעל חייה: "כשהתחלתי לעבוד בחקלאות, כל יום נחשפתי לניצול חדש. בא קבלן ערבי עם טרנזיט, מכניס 16 נשים לרכב שיש בו אולי עשרה מקומות, לוקח אותן למושבים הקרובים, לאביאל או גבעת עדה או עמיקם. משלמים להן 10 או 12 או 14 שקל לשעה. אני הייתי מקבלת חצי משכר מינימום – 85 שקלים ליום, כמובן שבלי תנאים סוציאליים ובלי תלוש שכר.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter
Print Friendly, PDF & Email

עמודים: 1 2 3

אין תגובות

החל תגובות לפוסט זה ותהיה הראשון להגיב!

כתיבת תגובה