"אני עובד לצד יהודי.
 הוא מקבל את כל הזכויות – אני לא מקבל כלום"

דה מרקר, מאת טלי חירותי סובר, 4.6.15

באזור התעשייה ניצני שלום, בין כביש 6 לטול כרם, בעלי המפעלים הישראליים מנסים להחתים את הפועלים הפלסטינים על הסכם שקובע כי הם מקבלים על עצמם את חוקי העבודה הירדניים, המקמצים בימי חופש ומחלה וגוזרים פיצויים נמוכים במיוחד

הכניסה לאזור התעשייה בעל השם האירוני "ניצני שלום" מזכירה יותר בית כלא מאשר מקום עבודה. מעל החומה האפורה הגבוהה פרושים סלילי תיל אימתניים, ומול שער הברזל הירוק והצר עומדות בטונדות גדולות. הפועלים הפלסטינים נכנסים לחצר שבצדה האחד עומד שומר יהודי על פודיום גבוה, שתפקידו להשקיף עליהם בזמן שהם צועדים דרך שביל צר ומגודר. הכניסה לעיתונאים אסורה, כמובן. במקום אפרורי והמדכא הזה אין כל סימן לשלום או חדווה, אבל הפועלים, רובם ככולם מאזור טול כרם, לא מחפשים שלטים נאים או ירק. הם מחפשים עבודה.

אזור התעשייה הוקם ב-1995, סמוך לכביש 6 ועל תוואי גדר ההפרדה של ימינו. כולם היו אמורים ליהנות מהקמתו – הישראלים קיבלו מקום נוסף לבנות בו מפעלים (בתעשייה מסורתית),,ולפלסטינים מאזור טול כרם הסמוכה, שבקרבם יש לא מעט בעלי מקצוע כמו צבעים ורתכים, נמצא מקור חדש של פרנסה. כיום פועלים בניצני שלום 13 מפעלים, שבהם עובדים כ–600 פלסטינים.

על זיהום הסביבה באזור, כמו גם על תאונות העבודה הרבות, כבר נכתב בעבר. באינתיפאדה השנייה נשרף אזור התעשייה ושוקם, וגם היו בו שני פיגועים, אלא שכבר שנים המקום שקט, והאינתיפאדה היחידה ההולכת ומתגבשת בתוכו היא דווקא כלכלית. מאז הקמתו מתקיימים בו חוקי עבודה מוזרים – אף שמדובר בבעלות ישראלית ובמפעל ישראלי לכל דבר ועניין, אל הפועלים הפלסטינים מעדיפים להתייחס דווקא על פי חוקי העבודה הירדניים, שהוחלו באזור בשנות ה-60.

איזו סיבה יש לישראלים לפנות דווקא לחוק הירדני? זה פשוט: בזכותו הם משלמים הרבה פחות לפועלים. כך למשל, החוק הירדני לא מחייב הפרשות לפנסיה, תשלום עבור ימי מחלה אחרי היום השלישי או דמי הבראה. החוק הירדני קובע 14 יום חופש ועוד ימי חגים, ובסך הכל – 21 ימי חופשה בלבד, מספר שאינו עולה עם הוותק כמו בחוק הישראלי, שמחייב תוספת יום לכל שנה. כך קורה שאדם שעובד 15 שנה באותו מפעל נשאר עם 21 ימי חופש בשנה בלבד. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא בפיצויים במקרה של פיטורים – שעל פי החוק הירדני, מחושבים באופן בסיסי ביותר, שאינו מתקרב אפילו לפיצויים הנדרשים בישראל.

"החוק הירדני הוא גן עדן למעסיק הישראלי", אומר אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען. "למה שירצה לשלם יותר אם הוא יכול לקבל עבודה זולה? איך אפשר להגיד שהאזור לא ישראלי, כשהכל ישראלי בו – מלבד חוקי העבודה?"

הניסיון להבין כיצד מוגדר אזור התעשייה נתקל בלא מעט קשיים. טול כרם נחשבת שטח A, שכולו בשליטת הפלסטינים, אלא שהכניסה הרשמית לאזור התעשייה – לא זו שמצד טול כרם – נמצאת בבירור בתוך שטח ישראל. המפעלים כפופים לכללי הבטיחות, כיבוי האש, הדיווח וכמובן למסים הישראלים, ועל כך אין חולק. רק חוקי העבודה עולים על שולחן הדיונים. מצבו של ניצני שלום דומה למצבו של אזור התעשייה ארז, הסמוך לעזה. גם שם, הכוונות הטובות מייצרות לא פעם מצב חוקי משונה.

אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען. צילום אייל טואג

אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען. צילום אייל טואג

למרות ההתעקשות על החוק הירדני, בתחום אחד המעסיקים לא נוגעים בדרך כלל – על פי צו אלוף, מעסיקים ישראלים בגדה מחויבים לשלם שכר מינימום, ואכן רוב הפועלים בניצני שלום מקבלים סכום זה או קרוב לו. אבל לא תמיד זה היה המצב. מהסכם מ–2004 שהגיע לידי TheMarker עולה כי שכרו של עובד במפעל טל אל למיחזור אשפה, המעסיק כיום יותר מ–100 פועלים, היה אז 85 שקל ביום, ועוד 75 שקל בחודש עבור ביטוח רפואי. שכר המינימום הישראלי היה באותה שנה 3,335 שקלים בחודש. "זכויות" נוספות ניתנו על פי החוק הירדני כמובן, והעובדים חתמו על הסכמתם לכך במסמך שנכתב כולו בעברית.

Share this:
Share this page via Email Share this page via Stumble Upon Share this page via Digg this Share this page via Facebook Share this page via Twitter
Print Friendly, PDF & Email

עמודים: 1 2 3 4